החלטה בתיק ע"מ 1425/13

הרקע והאישומים

נגד שני העוררים הוגשו כתבי אישום דומים בעיקרם, הם מיוצגים בידי אותו סנגור, ועניינם נדון במאוחד בפניי. על כן גם החלטתי תינתן ביחס לשניהם במאוחד, תוך הדגשת ההבדלים שקיימים בכל זאת בראיות ובאישומים נגדם.

כתב האישום נגד העורר מס' 1, מחמד נתשה - (להלן - מחמד), מייחס לו את העבירות הבאות: חברות בכותלה אסלאמיה באוניברסיטת "פוליטכניק" בחברון, שהיא התאחדות בלתי מותרת המשויכת לחמאס, מאפריל 2012 ועד דצמבר אותה שנה; השתתפות בתהלוכות ועצרות של הכותלה באותה תקופה; ביצוע שירות עבור הכותלה, שהתבטא בכך שבאפריל 2012 הסתובב ברחבי האוניברסיטה עוטה צעיף של הכותלה, כחלק מתעמולת בחירות של הכותלה, ובכך שמאוקטובר 2012 תרם בכל שבוע 50 ש"ח לפעילות הכותלה; בהשתתפות בעצרת של הכותלה ב-18/12/12, לציון יום ייסוד החמאס.

כתב האישום נגד העורר מס' 2, אחמד אבו עישה, (להלן - אחמד) מייחס לו חברות בכותלה אסלאמיה באוניברסיטת פוליטכניק בחברון, מאפריל 2012 ועד דצמבר אותה שנה; ביצוע שירות עבור הכותלה, בכך שבמשך 10 ימים באפריל 2012 הקים מאהל רישום לאוניברסיטה מטעם הכותלה, תלה במאהל זה דגלים של הכותלה, והביא מחשב נייד ורשם בו את הסטודנטים החדשים; ביצוע שירות עבור הכותלה אסלאמיה מנובמבר 2012 ועד דצמבר אותה שנה, בכך שסייע להקים "עמדת הזדהות" עם תושבי עזה, מטעם הכותלה, נכח באסיפה שמטרתה לארגן ועדות של הכותלה ולהכין עצרת לציון יום ייסוד החמאס, סייע בהכנות לעצרת זו, תלה שלטים של הכותלה באוניברסיטה, ומטעם  הכותלה שימש מנחה באותה עצרת, בעודו עוטה צעיף של הכותלה.

התביעה ביקשה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. הבקשה הובאה בפני כב' השופט שמואל קידר בבית המשפט הצבאי יהודה. השופט הנכבד כתב החלטה מנומקת בנוגע לעורר מחמד, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בעניינו של אחמד הפנה לאותה החלטה, וציין כי נסיבותיו דומות ואף חמורות יותר, ועל כן מוצדק לעצור גם אותו עד תום ההליכים. השופט קידר כתב החלטתו כי אף שהתביעה עצמה מסכימה שחברותם של העוררים הופסקה בדצמבר 2012, כחודשיים לפני מעצרם, הרי בהתאם לפסיקת בית המשפט הצבאי לערעורים שהוצגה בפניו (ע"מ 1375/11) אין מדובר בתקופה ארוכה מספיק כדי לומר שחדלו מלהיות מסוכנים.

על החלטת המעצר עד תום ההליכים הוגשו העררים שבפניי.

טיעוני הצדדים

בראשית הדיון בעררים נענו הצדדים לבקשתי, וניסו להידבר ביניהם ולסיים את התיקים בהסדר טיעון. ניסיון זה לא צלח, ושני הצדדים טענו בפניי.

הסנגור המלומד לא טען נגד התשתית הראייתית, ולמעשה הנחת המוצא הייתה שיש ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעה בעבירות שבכתב האישום. טענות ההגנה התמקדו בשאלה, אם קיימת מסוכנות המצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

הסנגור טען כי שני העוררים הודו כבר בחקירתם במשטרה בכל המיוחס להם, ומסרו מייד כי הפסיקו את חברותם בכותלה. הם מעוניינים להמשיך בלימודיהם באוניברסיטה ולחדול מפעילות אסורה. פעילותם הממשית האחרונה הייתה באפריל 2012, במסגרת הבחירות בכותלה. בדצמבר 2012 השתתפו בעצרת שבה נכחו אנשים רבים אחרים, ואין לראות בכך סיבה למעצר. מחמד אף מסר לחוקריו כי לא המשיך בפעילות אחרי הבחירות לכותלה משום שלא רצה להרוס את עתידו, פחד להיעצר על ידי הרשות או ישראל, ורצה לדאוג ללימודיו ולהתחתן.

התובע הצבאי ביקש לאשר את החלטת המעצר של בית המשפט קמא, התואמת גם את ההלכות הקודמות של בית משפט זה. שני העוררים עשו פעולות רבות, במשך זמן-מה, לחיזוק מעמדה של הכותלה אסלאמיה. רצף הפעולות המסייעות לחמאס מלמד על מסוכנות.

התובע הפנה לדברי מחמד באמרתו במשטרה, לפיהם חדל מפעילותו "למען עתידו" וגם משום שפחד להיעצר. לטענתו, שני העוררים לא הוכיחו - ואפילו לא הודיעו - כי שינו את דרכם וכי לא יתמכו עוד בפעילות הכותלה או החמאס. אחמד כלל לא מסר הסבר על הסיבות להפסקת פעילותו בכותלה.

התובע הציג תקדימים מפסיקת בית המשפט הזה, שבהם חברים בהתאחדות בלתי מותרת נעצרו עד תום ההליכים בנסיבות דומות.

דיון והכרעה

אף שהצדדים לא חלקו על כך שיש תשתית ראייתית להוכחת כתבי האישום, בחנתי בעצמי את חומר החקירה. מצאתי כי העוררים מודים רק בחלק מן הדברים שיוחסו להם על ידי התביעה. הם מודים בחברות בכותלה, בהשתתפות בתעמולת הבחירות לגוף זה ובנוכחות בעצרת לציון ייסוד החמאס. אך מחמד מכחיש תרומת כספים לכותלה, ואחמד הכחיש שתלה שלטים באוניברסיטה, וטען כי המחשב שבאמצעותו רשם סטודנטים לכותלה לא היה שלו. הפרטים שאותם הכחישו השניים מופיעים באמרותיהם של מספר עדי תביעה, ונראה כי זו הסיבה שלמרות הכחשות העוררים, סנגוריהם הסכימו שיש תשתית ראייתית המספיקה לשלב המעצר.

כאמור, המחלוקת המרכזית בעניינם של העוררים היא, האם על סמך התשתית הראייתית הקיימת קמה עילת מעצר עד תום הליכים. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בפסיקה שהגישה התביעה (ההגנה לא הציגה תקדימים שבהם שוחררו נאשמים בנסיבות דומות), אני סבור כי לא טעה השופט קמא, כשהורה לעצור את העוררים עד תום משפטיהם.